|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
| |
|
בריטניה, 2013 | 70 דקות | אנגלית, תרגום לעברית | פסטיבל אפוס
יום שני 11.12.2017 בשעה 19.30
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
פרטים
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
| |
|
המבנים שלה גורמים לנו להרגיש שאנחנו בעולמה-של-זהא, מסביר אלן ינטוב, יוצר הסרט.
הם אינם סתם עומדים כי אם נמסים, נופלים, קופצים, זזים, מתגלשים ועושים את כל מה שאנחנו לא מצפים ממבנים ארכיטקטונים.
זהא חדיד, ילידת עיראק, שנפטרה במפתיע בשנה שעברה, בגיל 65, הייתה גדולה בכל אספקט: ביצירתיות, ביכולות הטכניות,
בחיבה האקספרימנטלית ובמונומנטליות של המבנים שלה. ילדותה עברה עליה בבגדד הדמוקרטית, הפתוחה אל העולם המערבי,
ילדות שהיא מתארת כנהדרת, עם חינוך מעולה וידיעה ברורה, שהיא רוצה להיות ארכיטקטית. ב-1972 עברה ללונדון,
ושם, בלימודיה בבית הספר של איגוד האדריכלים, שנחשב למתקדם בעולם, מצאה חדיד את מקומה.
אליה זנגליס ורם קולהאוס היו שני המורים שעוררו בה השראה ובעקבותיהם הלכה.
בראיונות עם חברים, קולגות, עם שותפה למשרד, פטריק שומאכר ("כמה גדול האגו של זאהא?" שואל ינטוב.
"עצום", עונה שומאכר), ושיחה ממושכת איתה עצמה, עולה פורטרט של אישה מרתקת, פרובוקטיבית ומשנה עולם. | |
|
| |
|
|
| |
|
|
|
RSS